פסק-דין בתיק ת"ק 20478-04-12

בתאריך 25.12.11, ברח' דרך הים שבחיפה, התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובע 1, הנהוג על ידי התובעת 2 (להלן: "התובעת") ובין רכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הנהוג על ידה והמובטח על ידי הנתבעת 2.

לטענת התובעת, בעת שנסעה ברח' דרך הים, חשה לפתע חבטה חזקה ברכבה.

משעצרה את רכבה, הסתבר לה כי הנתבעת, שחנתה עם רכבה בצד ימין הדרך כיוון הנסיעה, במקום האסור לחניה, פתחה את הדלת הקדמית שמאלית של רכבה ופגעה עם הדלת בדופן הימני של רכב התובעת.

הנתבעת אכן אישרה כי החנתה את רכבה בצד ימין הדרך, כמופיע בתצלום שהוגש וסומן תק/2, וכי פתחה לרווחה את הדלת הקדמית שמאלית של רכבה, כאשר הדלת הפתוחה בולטת אל תוך נתיב נסיעת רכב התובעת.

עם זאת, טענה כי רק לאחר שפתחה את הדלת לרווחה וכבר ביקשה לצאת מרכבה, הגיעה רכב התובעת בנסיעה מהירה ופגעה בדלת.

בעדותה בביהמ"ש, אישרה הנתבעת כי לא הבחינה כלל ברכב התובעת טרם הפגיעה ברכבה שלה.

הנני מקבלת כאמינים עליי את דברי עדותה של התובעת על אופן התרחש הפגיעה ברכבה ומעדיפה אותם על פני דברי הנתבעת.

הנני מקבלת כי בעת שהחלה התובעת לחלוף על פני רכבה של הנתבעת, פתחה זו את הדלת ופגעה ברכב האחר.

הנני קובעת כי סימני הנזק ברכב התובעת - פגיעות במרכז הדופן הימני, בדלתות הקדמית והאחורית ובמראה הימנית, תומכים באופן מלא בגירסתה של התובעת כי הדלת נפתחה על רכבה שלה, בעת שזה חלף על פני רכב התובעת.

אם אכן היתה הדלת פתוחה עוד קודם למעברה של התובעת במקום, כגירסת הנתבעת, והתובעת היא שפגעה בדלת הפתוחה, כאשר נסעה בקירבת יתר אל רכב הנתבעת, הרי שהנזקים שבדופן הימני של רכב התובעת היו צריכים להתחיל מחזית הרכב, מהפינה הקדמית ימנית ולכיוון לאחור.

בענייננו, כאמור, הפגיעות מתחילות לערך ממרכזו של רכב התובעת.

לא מצאתי כי סימני הנזק כפי שנראו בדלת של רכב הנתבעת, היא הדלת שפגעה ברכב התובעת, יכולים להוכיח את המנגנון המדוייק של אופן קרות התאונה.

זאת ועוד, הנתבעת העידה כי החנתה את רכבה לאחר עקומה בכביש, כאשר לטענתה, שדה הראיה של הרכבים המתקרבים לעברה הינו מוגבל וכאשר היא עצמה אינה מבחינה כלל ברכב התובעת המתקדם לעברה וזאת בכל פרק הזמן שבו דלת רכבה היתה פתוחה.

בנסיבות אלה, גם אם הייתי מקבלת את טענות הנתבעת כי פתחה את הדלת לרווחה, אל תוך נתיב נסיעת התובעת, כשהינה חונה במקום האסור לחניה ודלתה חורגת אל תוך נתיב נסיעת התובעת,   וכי מיד לאחר פתיחת הדלת נפגעה הדלת על ידי רכב התובעת - הייתי קובעת כי הנתבעת היא האחראית לקרות התאונה.

כל זאת, מעבר לטענות התובעת, האמינות עליי, כי לאחר קרות התאונה הודתה הנתבעת בפני התובעת כי "היתה רוח מאוד חזקה והדלת עפה לה" (עמ' 2 ש' 3 לפרוט').

על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכחה התנהגותה הרשלנית וחסרת הזהירות של הנתבעת, שפתחה את דלת רכבה בפתאומיות, מבלי שנקטה באמצעי זהירות כלשהו, הדרוש להבטחת שלומם של עוברי הדרך ובכך הפרה את קביעות התקנה 80(א) לתקנות התעבורה.

לקביעתי, הוכחה אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה ולתוצאותיה.

הוכח כי בתאונה נגרמו לרכב התובעים נזקים בסך של 6,376 ש"ח וירידת ערך בסך של 1,079 ש"ח, כעולה מדו"ח השמאי שלא נסתר.

כן נשאו התובעים בתשלום שכ"ט השמאי בסך של 750 ש"ח.